<h1>סמ"ג לאוין סימן רי"ד</h1>
<h2>דף כה.</h2>
עוד שם בר בי[נ]יתוס אסהידו ביה תרי סהדי חד אמר קמי דידי אוזיף בריביתא וחד אמר לדידי אוזפן ברביתא פסליה רבא לבר בי[נ]יתוס והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול לעדות דהוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד, רבא לטעמיה דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, ופלגינן דיבוריה שהלוה בריבית ולא שהלוה לו (ע"פ רש"י ט' ב').
<h2>דף כה:</h2>
כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בבית דין חוזר לכשרותו, כדאמרינן במסכת מכות (כ"ג א') ונקלה אחיך לעיניך (דברים כ"ה ג') אחר שלקה הרי הוא אחיך, אבל שאר פסול[י] עדות שהם פסולין משום ממון שחמסו או שגזלו ששלמו צריכים תשובה והרי הן פסולין עד שיודע בהם שחזרו מדרכם הרעה, מאימתי חזרת מלוה בריבית אמרינן בפרק זה בורר משיקרעו את שטרותיהם מעצמן ויחזרו בהן חזרה גמורה שלא ילוו בריבית אפילו לגוי, מאימתי חזרת המשחקים בקוביא משישברו פספסיהן [מעצמן] ויעשו בהן חזרה גמורה שלא ישחקו עוד אפילו בחנם, מאימתי חזרת מפריחי יונים משישברו את הכלים שצדין בהם ויחזרו בהם חזרה גמורה שאפילו במדבר לא [י]היו עושין, מאימת חזרת סוחרי שביעית משתגיע שביעית אחרת ויבדלו ולא חזרת דברים בלבד אלא כותב אני פלוני בן פלוני כנסתי מאתים זוז מפירות שביעית והרי הם נתונים במתנה לעניים, גרסינן בירושלמי (שבועות פ"ז ה"ד) מאימתי חזרת המועל בשבועה משיבא לבית דין שאין מכירין אותו ויאמר להם חשוד אני או יתחייב שבועה בבית דין שאין מכירין אותו בממון חשוב וישלם ולא ירצה לישבע (ע"פ רמב"ם עדות פי"ב הל' ד'—ט'), וכן טבח שהיה בודק לעצמו ויצתה טריפה מתחת ידו הרי זה פסול לעדות עד שיראה ממעשיו שיעשה תשובה שילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בממון חשוב או יוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב (ע"פ הל' ט' שם ע"ש) כדאיתא בפרק זה בורר (כ"ה א').
<h2>דף כו:</h2>
גרסינן בפרק זה בורר אמר רב נחמן אוכלי דבר אחר, פירוש (רש"י) מקבלי צדקה מן הגוים, פסולין לעדות מדבריהם והני מילי בפרהסיא אבל בצנעא לא ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאיפשר לאיתזוני בצינעא וקמבזי נפשיה בפרהסיא אבל לא איפשר ליה (לא) חיותיה היא. עוד שם החשוד על העריות כשר לעדות פירש רבינו יעקב שבא על הערוה ודאי מפני שיצרו תקפו (תד"ה החשוד ע"ש). מה בין פסול מן התורה לעדות לפסול מדבריהם, שהפסול מן התורה שהעיד עדותו בטילה אף על פי שלא הכריזו עליו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והפסול מדבריהם צריך הכרזה וכל עדות שהעיד קודם שהכריזו עליו מקבלין אותה (רמב"ם עדות פי"א הל' ו' ע"ש) כך אמר רבא שם בפרק זה בורר.
כל הנפסל בעבירה אם העידו עליו שני עדים שעשה עבירה פלונית אף על פי שלא התרו בו הרי זה פסול לעדות אלא אם כן אותה עבירה אינה ידועה כל כך וקרוב העושה להיות שוגג שצריכין להזהירו ואחר כך יפסל (ע"פ רמב"ם עדות פי"ב הל' א' ע"ש).
<h2>דף כז.</h2>
איזהו רשע כל מי שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול לעדות שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר והיה אם בן הכות הרשע ואין צריך לומר למחוייב (ב)מיתת בית דין שהוא פסול שנאמר אשר הוא רשע למות, עבר על עבירה שחייב עליה מלקות מן התורה הרי זה פסול מן התורה ואם היה החיוב שבה מדבריהם הרי זה פסול מדבריהם (רמב"ם עדות פ"י הל' ב'—ג'), ועוד יש רשעים שהן בני תשלומין ואינם בני מלקות הואיל ולוקחין ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש כגון הגנבים והחמסנים אף על פי שהחזיר הרי זה פסול לעדות מעת שגזל או שגנב וכן עד זומם אף על פי שהוזם בעדות ממון ושילם הרי זה פסול מן התורה לכל העדיות, ומאימתי הוא נפסל, אביי אמר (סנהדרין כ"ז א') למפרע הוא נפסל כלומר מעת שהעיד בבית דין אף על פי שלא הוזם על אותה [ה]עדות אלא אחר כמה ימים, מאי טעמא מעידנא דאסהיד הוה ליה רשע והתורה אמרה לא תשת רשע עד והלכה כאביי, וכן המלוה בריבית אחד המלוה ואחד הלווה שניהם פסולים לעדות, אם ריבית קצוצה עשו הרי הם פסולים מן התורה ואם אבק ריבית עשו הרי הן פסולין מדבריהם (ע"פ רמב"ם שם הל' ד') ועיקר[י] הלכות אלו כולן בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ד ב'—כ"ז ב'). עוד מפרש שם (כ"ה ב') שכל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם כגון החמסנין הלוקחין קרקע או מטלטלין שלא ברצון בעלים אף על פי שנותנין הממון הרי אילו פסולין מדבריהם, וכן הרועים אחד הרועה בהמה דקה ואחד הרועה בהמה גסה של עצמו הרי אילו פסולים שחזקתן פושטין בגזל ומניחין בהמתן לרעות בשדות ופרדיסות של אחרים ולפיכך אמר רב יהודה שם סתם רועה בהמה פסול לעדות, ומגדלי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין אבל בחוצה לארץ כשרים, ומותר לגדל בהמה גסה בכל מקום, וכן המוכסין סתמן פסולין מפני שחזקתן לוקחין יותר מדבר הקצוב להן בדין המלכות ולוקחין היותר לעצמן אבל גבאי מנת המלך סתמן כשרין עד שיודע שגבו יותר מן הראוי, וכן מפריחי יונים ביישוב פסולים מפני שחזקתן שגוזלין יונים של אחרים בחנם, וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבין בטלין, כל ששת השנים כדאיתא בירושלמי דשבועות (פ"ז ה"ד), וכיון שבאת שביעית פושטין ידיהם ומתחילין לישא וליתן בפירות שביעית, וכן המשחק בקוביא והוא שלא תהא לו אומנות אחרת אלא הוא (ע"פ רמב"ם שם הל' ד' ע"ש), כרבי יהודה שפוסק ר' אבהו (סנהדרין כ"ו ב') כמותו, ואף על פי שאמר שמואל בפרק שואל (שבת קמ"ט ב') דלשחק בקוביא אף בחול אסור אומר רבינו יעקב (שם תד"ה מאי ע"ש) מדאינו מביאה בפרק זה בורר במקום דברי ר' יהודה שמע מינה שאינה עיקר ואין כך הלכה, וכן הדין בכל מיני קוביא בקליפי אגוזים ורימונים (ע"פ רמב"ם שם), אמר רב נחמן (סנהדרין כ"ו ב') גנב בניסן וגנב בתשרי לא שמיה גנב והני מילי באריסא ודבר מועט ודבר שנגמר מלאכתו.
הרשעים פסולים לעדות מן התורה שנאמר (שמות כ"ג א') אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, ודרשו רבותינו בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ז א') ובמרובה (ב"ק ע"ב ב') אל תשת רשע עד. ובפשוטו, אפילו עד כשר שידע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינין מכירין רשעו [ש]אסור להעיד עמו אף על פי שהוא עדות אמת מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידו עם הרשע עד שנתקבלה עדותו, ואין צריך לומר עד כשר שהוא יודע בעדות חבירו ויודע שהעד השני עד שקר שאסור לו להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע (רמב"ם עדות פ"י הל' א' ע"ש). ובפרק זה בורר (סנהדרין כ"ג א') אמר רב אין העדים חותמין אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן.
<h2>דף לד:</h2>
וגרסינן בפרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ח א') שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא פסול ושמואל אמר כשר אפשר דמכוין מצרנא, ואין הלכה כשמואל דמותבינן ליה מברייתא דקתני זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר כגון פתח ונסתמא וחזר ונתפתח אבל כל שתחילתו או סופו בפסול פסול. אף על פי שסומא כשר לדון כאשר בארנו בסנהדרין (ל"ד ב') פסול להעיד, והא דתנן בנדה פרק בא סימן (מ"ט ב') כל הכשר לדון כשר להעיד ההיא רבי מאיר היא דפסל סומא לדון (ע"פ תו' שם נ' א' ד"ה ורבי).
ועשרה מיני פסלות הן, הנשים שנאמר על פי שנים עדים לשון זכר, ועבדים וגוים שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו מכלל שאחיו כמוהו, והקטנים פסולין שנאמר ועמדו שני האנשים ולא הקטנים, והרי הוא קטן עד שיביא שתי שערות אחר שלש עשרה שנה גמורות, ואם הגיע לעשרים שנה ולא הביא שתי שערות ונולד בו סימן מסימני סריס הרי זה סריס ויעיד, ואם לא נולד בו סימני סריס לא יעיד עד רוב שנותיו (ע"פ רמב"ם עדות פ"ט הל' א'—ב' ד' ז'), קטן שהגיע לכלל שנותיו שנראו בו סימני גדלות מלמעלה אינו צריך בדיקה ואם לאו אין מקבלין עדותו עד שיבדק (שם הל' ח' ע"ש), ובפרק מי שמת (ב"ב קנ"ה ב') אמר רב הונא בריה דרב יהושע בן שלשה עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות עדותו עדות אף על פי שאין יודע בטיב משא ומתן אמר מר זוטרא לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי לא, וכן השוטים והחרשים והסומים והנוגעים בעדות והרשעים כאשר בארנו [הו' בסנהדרין כ"ז א'] והקרובים כאשר יתבאר (ל"ת רט"ו), וכן הבזויין (ע"פ רמב"ם שם הל' א') כדאמרינן במסכת קידושין (מ' ב') תנו רבנן האוכל בשוק הרי זה ככלב ויש אומרים אף פסול לעדות אמר רב אידי בר אבין הלכה כיש אומרים, ופירש רבינו יעקב (תד"ה ויש) דווקא באוכל פת ורבינו חננאל מפרש אף בפירות בחוטף פחות פחות משוה פרוטה ואוכל והא דאמרינן בירושלמי (מעשרות פ"ג ה"ה) דר' שמעון ברבי הוה קאכיל בשוקא חזייה ר' מאיר אמר אין שבח לתלמידי חכמים לעשות כן לשם באוכל פירות משלו שאין לחוש כל כך באדם אחר (ע"פ תד"ה ויש). גרסינן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ד ב') הסומא באחת מעיניו כשר, דקרינן ביה או ראה.
